יצא לכם לשאול את עצמכם על מה אנחנו חוגגים את ל”ג בעומר? מדורות, שמחה, מה מהות היום? כמה מטעמי השמחה ביום הקדוש:

פסקו מלמות תלמידי רבי עקיבא:

המהרי”ל כותב: “אף על גב דאיתא בגמרא דתלמידי רבי עקיבא מתו מן פסח עד עצרת, מכל מקום עושים ביום ל”ג בעומר יום שמחה, משום דמתו רק בימים שאומרים בהם תחינה בשבעה שבועות בעומר, וכל יום שאין אומרים תחינה לא מתו”.
הוא מאריך לחשב כמה ימים בסך הכל אנו אומרים תחנון, והם ל”ב ימים. יוצא מזה, שיום ל”ג הוא יום שמחה. לפי שיטתו, יום ל”ג בעומר חל תמיד בי”ח באייר, למרות של”ב הימים שאומרים בהם תחנון מפוזרים על פני כל ימי הספירה. כן סובר המאירי (יבמות מ”ב), ואלה דבריו: “קבלה בידינו מהגאונים שביום ל”ג בעומר פסקה מיתתם, ונשתיירו חמישה תלמידים וביניהם רשב”י”. גם הרמ”א (או”ח סי” תצ”ג סע’ ב’) פוסק כמו המהרי”ל. ועיין בביאור הגר”א (או”ח ס”י תצ”ג) שמציין למקור את הגמרא בסוף מסכת תענית, שקבעו את ט”ו באב כיום טוב משום שבו פסקו למות מתי מדבר עיי”ש. האבודרהם מביא בשם הרז”ה שיש מדרש שתלמידיו של רבי עקיבא מתו “מפסח עד פרוס העצרת”, והוא ט”ו יום קודם חג השבועות, וכשתסיר ט”ו יום ממ”ט ימי הספירה, נשאר ל”ד, וביום ל”ג בעומר כבר פסקו מלמות והוא יום שמחה. (ועיין בבית יוסף בזה).

סמיכת חמשת תלמידי רבי עקיבא

לא נרמז בחז”ל באיזה יום סמך רבי עקיבא את ראשי תלמידיו. אולם, בעל “משנת חסידים” (מסכת אייר-סיוון, אות ד-ה) מביא שמעשה הסמיכה היה בל”ג בעומר, ואלה דבריו: “ביום ל”ג… פסקו מלמות… סמך אז חמישה תלמידים אחרים… שבו לימד להם תורה”.
ממשיך בעל “משנת חסידים” להסביר בקצרה את החשיבות של סמיכה זו, וכן הקשר לרבי שמעון בר יוחאי, וכה דבריו: “על ידם, ועל ידי רבי שמעון בר יוחאי שהיה אף הוא תלמידו נתקיים העולם (שהוא התורה שבעל פה). לפיכך אין להתאבל ביום זה כלל על החורבן שלא יענש, אלא מצוה לשמוח שמחת רבי שמעון בר יוחאי, ואם דר בארץ ישראל ילך לשמוח על קברו”. והנה לפי הטעמים הנ”ל אז יש לשמוח וללכת בים זה גם על שאר תלמידי ר”ע. ואכן, ה“בן איש חי’ בספרו “הילולא רבא” כותב שכדאי להשתטח על קברי רבי עקיבא ותלמידיו בל”ג בעומר, “שיש להם שמחה ביום זה”.

הילולת רבי שמעון בר יוחאי

המקור היחידי שמספר אודות פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי הוא ספר הזוהר. ב”אידרא זוטא” (ח”ג רפ”ז ע”ב) מאריך לתאר את יומו האחרון של רשב”י עלי אדמות, כמו שנביא לקמן. אך לא מובא שם מתי היה יומו האחרון. אך מסורה קדומה מן הקדמונים של”ג בעומר הוא יום פטירתו.
אך עדיין נצרך להבין מהי השמחה ביום פטירת ר’ שמעון, ומאי שנא מז’ אדר יום פטירת משה רבינו ע”ה דהוי יום תענית, וכן ימי מיתת צדיקים אחרים כמובא בשולחן ערוך סימן תק”פ. לשאלה זו יש כמה תשובות:

א. בעל “שם אריה” (או”ח ס”י י”ד), מסביר שהשמחה היא על כך שרבי שמעון נפטר על מיטתו והובא לקבורה, ולא נהרג בידי מלכות רומי. ומטעם זה הולכין על קברו, כי הרוגי מלכות לא היו ניתנים לקבורה, ונמצא שקברו מוכיח על נס ממש.

ב. בספר “מים חיים” (סוף חלק או”ח) ובספר אור הנר מביאים את הטעם משום שרבי שמעון השאיר צדיק כמותו, שהוא בנו רבי אלעזר, שנאמר עליו: “אם שנים הם, אני (רבי שמעון) ובני הם”. וכעין זה כתב גדול אחד, דהנה הא דהצדיק אבד לדורו אבד, אף שנולד צדיק אחר, הוא משום שהצדיק שנולד הוא לדור שלאחריו, ועל דר’ אלעזר ב”ר שמעון היה כמותו ממש, אף לאותו הדור לא היה עצבות.

ג. בספר “שיח יצחק” מביא “כי מכל הצדיקים לא היה אחד שהבטיח לכללות ישראל,להצילם מיום הדין ולפטרם מן הדין, כי אם רבי שמעון בר יוחאי”.

ד. יש סוברים (רבי עובידה הדאיה ועוד) שהטעם הוא כי בפטירת צדיקים יש חסרון גדול לדור בסלוקם, לא כן בסילוקו של רשב”י שבו ביום נתגלו סודות שלא נתגלו מימות משה רבינו.
בעל “שער יששכר” (מאמר חודש אייר) כותב: “ביום פטירת משה רבינו נשתכחו שלש מאות הלכות באבלם אחר משה רבינו, על כן הוא תענית, מה שאין כן בפטירת רשב”י, שגילה הסודות וכל האידרא זוטא ביום פטירתו, ועל ידי זה השמחה והחדוה ביום ההוא שנתגלו הני רזין עלאין, על כן ל”ג בעומר הוא יום שמחות”.

ה. ב”תנא דבי אליהו רבה” (פרק ט”ז): “יום שמת אדם הראשון עשאוהו יום טוב ויום משתה ושמחה”.
בקונטרס “עניני הילולא דרשב”י” (אות ה’) כותב: כידוע שרשב”י היה ניצוץ משה רבינו ואדם הראשון, וישראל מתאבלים בפטירת משה על שלא נכנס לארץ, ובל”ג בעומר אנו עושים משתה ושמחה ששמחים שניצוצי נשמת משה שנכנסו ברשב”י נכנסו לארץ”. ורמז לדבר כתב בספר מגן אברהם להמגיד מטריסק זצ”ל, “ל”ג בעומר” בגימטריא “משה”.

ו. עוד כתבו בספרים הקדושים דעל כן אין מתענים בל”ג בעומר, כדי להראות ולהבליט בו ביום כחו וגבורתו של רשב”י, שאמר עליו רשב”ג אבוי דרבי בזוה”ק (ח”ב ט”ו), דרשב”י הוא גברא דלא גזר תעניתא על מה דשאיל ובעי אלא גוזר ומקיים, וכה ארשב”י בעצמו בזוה”ק ואפילו ביומי אחריני לא אצטריכנא לתענית עיי”ש, ולכן נגילה ונשמחה בישועתו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ולכן שמחים ביום ל”ג בעומר.

ז. רבי יעקב עמדין כתב בסידורו דעכשיו המנהג פשוט שעושין יום זה יום טוב, נראה לי מפני שכולו דין, כמו בית דין שראו כולו לחובה ראה סנהדרין י”ז. וק”ל מדבריהם דאין אומרים תחנון וכו’ ומרבין בו שמחה מסתפרין ונושאין בו נשים, עכ”ל. עוד טעם אחר לשמחה בל”ג בעומר. כי המן התחיל לרדת בי”ח באייר, כי מחמשה עשר יום לחודש השני (אייר) לצאתם מארץ מצרים באו למדבר סין, וילונו כל עדת בנ”י על משה ועל אהרן, והמתינו שלשה ימים עד שירד המן. המהרש”א במו”ק (כ”ח ע”א) כתב וז”ל וזכר לדבר שאנו מדקדקים לעשות יום טוב קצת בל”ג בעומר, לזכר שבו עברו רוב ימים שהן ב’ חלקים ; ממ”ט ימי הספירה יום לשנה ששוב אין אדם חוטא.

הציבור מגיע לחגוג את ההילולה

מנהג ההדלקה

סגולת ההדלקה

ביום י”ח אייר יומא דהילולא של הרשב”י, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, מלבד מה שמדליקין עליה נר תמיד וכו’, שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר ונדבה שהתנדבו למקום ההוא. (ריבינו עובדיה מברטנורא)

סגולת ההדלקה

נשמות האבות הקדושים עומדים שם

ה‘אור החיים הקדוש’ בכה בל ליל ל”ג בעומר בעת הדלקה דהילולא, ועמד מרחוק באמרו האיך אגש אל הערפל אשר שם עומדים נשמות האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב וכל קדושים עמהם. (אלף כתב )

נשמות ישראל מקבלים תיקונם

הרה”ק ר’ אברהם יעקב מסאדיגורא זי”ע התבטא פעם, כי רבבות נשמות ישראל מקבלות את תיקונם בהדלקה זו לכבוד התנא האלוקי רשב”י. (נר ישראל)

האור כי טוב מתחיל להתנוצץ

ובזה תבין מנהג ישראל תורה הוא, להדליק נרות ומאורות ביום זה, לכבוד האור כי טוב שמתחיל להתנוצץ ביום זה היקר ל”ג בעומר טו”ב ימים קודם מתן תורה, ולכבוד נשמת מאור התורה בוצינא קדישא אשר נתגלה ביום הזה, וביום הזה עלה לשמי מרומים, והוא יומא דהילולא דיליה לאורו נסע ונלך. (בני יששכר)

היום לא החשיך

יש לומר טעם על מנהג הדלקה, דהנה רבי שמעון כשהיה מגלה רזין ביום ההוא באדרא קדישא אמר וז”ל, והשתא בעינא לגלאה רזין קמיה דקודשא בריך הוא וכו’, והאי יומא לא יתרחק למיעל לדוכתיה כיומא אחרה, דהא כל יומא דא ברשותי קיימא עכ”ל. רצונו לומר שהיה היום מתארך באורו ולא היה רשות לאור היום להתחשך, היינו שיתפנה מן העולם, עד שנתן ר’ שמעון רשות, וזה יורה כי כל האורות בטלים ומשמשים של האור כי טוב היינו רזין סתימין דאורייתא אשר גנוז בה אור הגנוז לצדיקים, על כן אור היום ההוא היה מתארך ושמר פקודתו של רבי שמעון, הנה לבעבור זה מרבין אור ביום הזה. ( בני יששכר)

ימי הספירה ניתנו בכדי להאיר את החשיכה

אפשר לתת טעם לזה שמרבין בנרות ועושיו מדורות ביום זה, להורות שימי הספירה ניתנו בכדי להאיר את חשכות החומריות, ודבר המסוגל לזה הוא תורתו של רשב”י, ספר הזוהר, ולכן מרבין בנרות בהילולא דיליה, וזה על דרך הכתוב כי אשב בחשך, ד’ אור לי.( איבא דאברהם)

הדלקת הרבה נרות

אחר שקיבל הרה”ק מו”ה משה מראזואדוב ענין ל”ג בעומר מהרה”ק מצאנז זי”ע, ציוה לכל קרוביו שכל מנורות של כסף שיש להם בביתם יביאו לבית מדרשו, והדליק בהם נרות ביום הקדוש הזה, לכבוד הילולא דרשב”י (בשפתי צדיקים).
אבותינו הקדושים זי”ע היו נוהגים להדליק הרבה נרות בל”ג בעומר לכבודו של התנא האלוקי רשב”י, ויש צדיקים שהקפידו שכל אחד ידליק נר לכבודו והיו עושים סעודה גדולה ביום ל”ג בעומר לכבוד ההילולא שלו (אור הנר).
שמעתי מפי אבא מארי ז”ל, שרצונו, שכל אחד יביא נר להדליק קודם תפילת ערבית, לכבוד הרשב”י, וטוב לומר כשמדליק, הריני מדליק נרות לכבוד התנא רבי שמעון בר יוחאי, אור צדיקים ישמח נר רשעים ידעך, ויהי נועם וגו’. ומנהג להדליק נרות כמנין טוב. בספר שער שמעון מובא תפילה לומר לפני ההדלקה לכבוד הרשב”י, ‘הריני מתנדב שמן למאור לעילוי נשמת רשב”י ע”ה, כדי שהקב”ה בזכות רשב”י יצילנו לי ולאשתי ולבני, מכל חולי ומכאוב, ונהיה בריאים דשנים ורעננים, ויצילנו מכל צרה וצוקה ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבוא לעולם, ונהיה שקטים ושאננים, ויהי רצון מלפניך ד’ אלקינו ואלוקי אבותינו, שעל ידי הדלקה זו תזכנו לבני חיי אריכי ומזוני רויחי, ותתן לנו חיים ארוכים (מסע מירון).

סיפור שהיה, בבית הכנסת הגדולה בלבוב הדליק השמש הרבה נרות ביום ל”ג בעומר לכבוד התנא הקדוש ר’ שמעון בן יוחאי ככל אשר אנחנו עושים היום בכל תפוצות ישראל, פעם אחת כשבא הגבאי של בית הכנסת וראה את השמש מרבה בהדלקת הנרות, קצף עליו מאוד, ויאמר למה תרבה בהוצאות יתירות, הלא הוא ככל המון התנאים הקדושים ואין אנו מדליקים מאומה ביומא דהילולא שלהם, ונתן צו לכבות הנרות, וכן עשו מיראתם אותו, ולא עברו ימים והנה הגבאי הלזה נחלה ולא הוציא שנתו ר”ל, ומיום ההוא מנהג הבית הכנסת שם להרבות בנרות יותר לכבוד התנא הקדוש רשב”י זי”ע (ספורי אנשי שם).

 

הדלקת נרות סמוך לציון

מדליקים נרות ושורפים בגדים במדורה

פעם אחת היה רב אחד במירון, וראה אנשים ונשים באים ומשתטחים אל הציון דרשב”י, והביאו עמהם בגדים חשובים של שש ומשי ושאר מטפחות בדמים יקרים, ושורפים אותם אצל קבר רשב”י בשמחה רבה.
ובראות הרב כן מנע אותם מלשרוף בגדים הנ”ל וצוה להם שימכרו הבגדים ויתנו דמם לעניים, ותיכף באותו לילה בא לו רשב”י זיע”א בחלום ואמר לו כשם שמנעת אותם מלעשות שמחתי, לכן לא ישלים שנתו רחמנא ליצלן. אותה שעה נזדעזע הרב וקם משנתו, ומרוב פחדו קרא לאנשים ההם וביקש מהם שיעשו כמנהגם, והוא גם כן השתדל עמהם. וביום שאחר כך עשה הרב הנ”ל סיגופים ותעניות והרבה בתפילה ובתחנונים, חזר רשב”י ובא אליו פעם ב’ בחלום, ואמר לו אל תצער עצמך כי כבר נגזר עליך הגזירה, ולא עבר ג’ חדשים ונסתלק הרב בחולי מעיים רח”ל (קובץ תרב”ץ).

כעין מעשה הנ”ל היה גם כאשר פעם אחת הגיע גביר עם בנו יחידו על ציון של התנא האלוקי רשב”י ביום ההילולא, וכיון שראה השמחה הגדולה שם היתה לו תמיה גדולה על זו השמחה, וצעק צעקה גדולה, ואמר רשב”י מת באותו היום, וראוי לבכות בכיה גדולה בזה היום, ואף גם זאת שאתם שמחים, וגער בהם בנזיפה גדולה ונתבטלה השמחה. ולמחרתו נפל הבן יחיד של הגביר הנ”ל למטה ונעשה חלש ומת, ובלילה בא רשב”י אליו בחלום ואמר לו מאחר שאתה בטלת שמחתי, לכן אני ביטלתי שמחתך (אגרות ארץ ישראל עמוד ד”ש ).

הרה”ק ר’ ברוך ממעזיבו’ז זי”ע היה נוהג לקנות בכל שנה סודר, ושלחו למירון להשליכו להמדורה שנדלק לכבוד הרשב”י. (בית ישראל).

הא דהמנהג בארץ ישראל בל”ג בעומר לשרוף בגדים על קברו של רשב”י, עיין שו”ת חתם סופר (יו”ד ס’ רל”ג) שקרא תגר על זה עיי”ש. ועיין שו”ת שם ארי’ (או”ח סימן י”ד). אמנם בספר ישועות מלכו (לקוטים עו) הביא טעם לזה, דהענין הוא, דקודם החטא של אדם הראשון היו ערומים ולא הוצרכו למלבושים, ולאחר החטא הלבישם ד’. ולכן המנהג שהכלה נותנת להחתן טלית של מצוה, להורות שהיא גרמה לו זה שיצטרך ללבוש בגדים, ומתקנת דבר זה בטלית של מצוה, כמו כן היה אצל ר’ שמעון בר יוחאי שישב במערה בלי שום לבוש, כיון שהיה מדרגתו כמו באדם הראשון קודם החטא, וזה מרמזים בשריפת הבגדים על קברו של רשב”י, להראות שהצדיק הזה לא היה צריך לשום מלבוש, כי היה כמו אדם הראשון קודם החטא. (פרדס יוסף).

יש לומר טעם בהא ששורפיו הבגדים לכבוד רשב”י, לפי מה שכתב בספר אגרא דפירקא (רמז שכ”ה) וכן הוא מבואר בכמה מהספרים הקדושים, דבאמת גם בש”ס הכל הוא סודות נעלמים על פי דרך הנסתר, רק שהלבישו דבריהם בלבוש הפשט, מה שאין כן בזוהר הק’ שהוא בלי שום לבוש, וכמו דמתאמרא משמיה דהרה”ק מוהר”ם מרימנוב זיע”א שקרא את הזוהר הקדוש נגלה והש”ס נסתר, כי בזוהר הקדוש הכל כתוב מפורש מה שאין כן בש”ס הכל מלובש בלבושין על דרך הפשט, ולפי זה יש לומר דביומא דהילולא דרשב”י שגילה סודות התורה’ הק’ בלי שום לבוש, לכן שורפין אז את המלבושים. (אגרא דצבי)

מנהג יריית חצים בקשת

הוא על פי הקבלה מנהג ישראל אשר יורו ביום זה, והוא כעין ללמד בני יהודה קשת וכו’, ועל כן יורו המורים בקשת, ע”כ.

טעם שנהגו הילדים לצאת בל”ג בעומר עם קשתות בידם

שכן מצינו שאמרו חז”ל שבימי רשב”י לא נראתה קשת בענן בשמים, היינו שזכותו היתה גדולה להגן על כל העולם מפני הפורענות, ולא היה צריך העולם “לאות הקשת” לבלתי היות המים למבול על הארץ, ועכשיו שרשב”י נסתלק שוב אנו מתייראים מפני עוונות הדור שאלמלא אות הברית של הקשת כבר היה העולם מתמוטט רח”ל. (טעמי המנהגים בשם הרה”ק ר’ מנחם מנדל מרימנוב זצ”ל)

יריית חיצים

הרה”ג ר’ יצחק אריה ארליך שליט”א כתב דיש לומר הטעם בדריכת הקשת, דהנה ל”ג בעומר הוא יום תפילה כעין יום כיפור וכמובא בסה”ק, ו”קשת” רומז לבקשות ותפילות כדרשת חז”ל עה”פ בחרבי ובקשתי וע”כ יורים בקשת ביום זה, לרמז כנ”ל. עוד כתב, דהנה רשב”י קאמר דלא תשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, וחצים בקשת רומז לבנים ותלמידים וכדכתיב כחיצים ביד גבור כן בני הנעורים, ע”כ יורים הקשת ביום זה. (כאריה ישאג)

קשת סגולה לבנים

דריכת הקשת בל”ג בעומר היא סגולה לבנים. (ספר המידות)

מנהגים נוספים ביום זה

בקראקא נהגו לעלות על ציון הרמ”א שיום הילולא שלו חל ג”כ בל”ג בעומר ולהתפלל את התפילות המכוונים לרשב”י.
בקהילות פרשבורג בהונגריה נקבע יום ל”ג בעומר כיומה של “החברא קדישא” גמילות חסד של אמת, ונהגו לעשות סעודה בכל פאר והדר.
ביום ל”ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, ומתוך כך נוהגים שלא להתענות. ונהגו תלמידים לעשות סיום מסכת שלמדו בקיץ בחוה”מ סוכות, ומסכת שלמדו בחורף בחוה”מ פסח או בל”ג בעומר. ומרבים לסדר קידושין וחופה ביום זה שהוא י”ח אייר, ונתנו בו סימן בן י”ח לחופה.

חג הששים

משמלאו לאדם ששים שנה, שמחה היא לו שיצא מכלל מיתה בידי שמים ועונש כרת, שכן אמרו חז”ל מת בחמישים שנה זוהי כרת (מועד קטן כ”ח), ועל כן נהגו בכמה עדות לערוך בל”ג בעומר משתה לכבודו של ראש העדה שמלאו לו שישים שנה.

מנהג תוניס

בתוניס נהגו בני ישראל להדליק בל”ג בעומר בכל בית ובית מנורה מיוחדת הנקראת מנורת רבי שמעון, ואחה”צ מתכנסים ובאים לבית הכנסת ושם עורכים לימוד הרשב”י בעסק גדול ולאחריו עורכים סעודה. וכתב רבי יוסף עדני בספרו נחלת יוסף, בל”ג בעומר מנהגינו להדליק נרות בביהכ”נ כמו ביום טוב, והציבור לומדים משלי, אח”כ פיוט בר יוחאי, ואח”כ זוהר וכו’.

מנהג ה”חלאקע”

טעם למנהג ה”חלאקע” במירון

שמעתי טעם למנהג ישראל הנמשך מזה כמה מאות שנים, להביא את הילדים ולקיים בהם מצות פיאות הראש ותגלחת הראשונה (חלאקע) ליד ציון הקדוש של הרשב”י במירון, (דהרי מנהגי ישראל מקורם קדוש, כמובא בזוהר כמה וכמה פעמים הלשון ‘זכאה חולקהון דישראל’ שיודעים איך לעבוד את ד’, ומנהגיהם הם ברוח הקודש, כי עם ישראל יודעים את הדרך הנכונה לעבדו יתברך, ואף על פי שאינם נביאים, בני נביאים הם), כי הרי רשב”י הבטיח ‘כי לא תשכח מפי זרעו’, ולכן בתחילת חינוך הילדים, כשמכניסים אותם לתלמוד תורה, אז הוא הזמן הנכון להביאם אל רשב”י, כמי שאומרים, הלא הבטחתם שלא תשכח התורה מפי זרעו, והנה הבאנו לכם את זרענו המיועדים להכנס לחדרי תורה, ויהי רצון שזכותכם תגן שלא תשכח התורה מפיהם.

טקס החלאקע
פלאפון

הצטרפו לקבלת עדכונים מערוץ התורה בוואטסאפ או בטלגרם שלכם!

בערוץ התורה נשלחים מדי יום לאלפי יהודים ברחבי העולם תכנים נפלאים וייחודים, קצרים וקולעים במיוחד שלא יתפסו לך את כל היום, מעט הכמות ורב האיכות

השאירו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים